ראובן אלט

ראובן אלט – תולדות חיים

ראובן נולד ב- 4.6.1932  בדנציג שבגרמניה על גבול פולניה, לחנה ומיכאל אלט. ראובן היה בן יחיד. המשפחה הייתה בעלת משק חקלאי. עם הגיעו לשנת הלימודים הראשונה לא התקבל ראובן לבית הספר בשל היותו יהודי. האם חנה בעלת חושים חדים הבינה כי יש לעזוב את דנציג ולעלות לישראל. ב- 1926, עוד לפני שראובן נולד, הגיע אביו לישראל כחלוץ והיה בכפר גלעדי. אך חזר לגרמניה כחלוצים רבים, בשל הקשיים בישראל באותה תקופה. בספטמבר 1939 ממש עם פרוץ המלחמה, עזבו את דנציג ובדרך תלאות שנמשכה כמה חודשים הגיעו לישראל.

כאשר הגיעו לישראל רצה אביו, מיכאל, שהמשפחה תתגורר בכפר גלעדי

מספר ראובן: "אבא רצה שנהיה בכפר גלעדי אך איש החינוך סגל אמר שבמעוז חיים חסרים לבית הספר ילדים בגילי והפנה אותנו למעוז. נכנסתי לכתה ב' שהיו בה דבורה'לה, נירה, רוח'לה ורפי ואחר כך הגיעו עמי ורותי יחד היינו שבעה ילדים". ראובן מעיד על עצמו שנקלט טוב בקבוצת הילדים. ב- 1948 בעת מלחמת השחרור נכנס ראובן לרפת להחליף את חנן שילוח שהיה מגויס  והמשיך לעבוד ברפת  גם אחרי שחרורו מצה"ל כ- 14 שנים. לאחר מכן עבד בחברת "און" כ- 22 שנה. באון שימש כמזריע ברפתות הצפון עד 1997.

ב- 1950 ראובן התקבל לחברות במעוז יחד עם בני מחזורו וחברת הנוער שהצטרפה אליהם. בסוף שנות ה- 70 יצר ראובן קשר עם ילדיה של אורית שניר לימים כהן שניר, שנמשכו אליו ומצאו בו אוזן קשבת ויחס חם ותומך. הקשרים התהדקו עם כל המשפחה וראובן היה לבן משפחה. בשנים האחרונות למרות היותו פנסיונר חיפש תעסוקה ומצא בעזרתה של לאה גלבוע ייעוד חדש שהלם את כישוריו – קנייה ותחזוקה של הקלנועיות במעוז. זהו תפקיד רב משמעות לחברי המשק. ראובן נענה בנועם ובסבלנות רבה לכל פניה, לכל בקשה. ראובן הקים חדר עבודה לטיפול בקלנועיות, והפך ל"מוסד"

בליל שבת 22.7.2016. נקלע ראובן, שלא באשמתו, לתאונת דרכים קשה וממנה לא התאושש

אנו אבלים על פטירתו  ומשתתפים בצער משפחתו וכואבים עם משפחות אלט וכהן שניר

נוח בשלום על משכבך באדמת מעוז חיים

 לראובן 

הקשר בינך לבין משפחתנו נבנה בשנים שהיינו במעוז והמשיך להתפתח עד עכשיו

כאשר עבדת באון ונסענו אתך להזריע בעמק זה או אחר, יצאנו יחד לטיולים שאורגנו לחברי מעוז, נסענו לשחק בשלג, לראות סרט בחיפה ולאכול פיצה

כאשר הִתְמַחֵיתָ בגלישה בגלשן רוח – הבנים הגדולים למדו ממך את הקסם הזה של לצלוח את הבריכות או הכנרת על קרש קטן בעזרת מפרש גדול, לא ליפול ולהיעזר ברוח ואם אפשר להגיע לחוף שאליו התכוונו ... בכל מקרה אורית עם האוטו תגיע לאסוף אותך

בהמשך, נולדו דקלה ויובל במעוז, ואתה הפכת להיות "סבא ראובן", וקצת יותר מאוחר גם סבא לנכדים שנולדו לאילון, ללילך וליורם

כאשר יצאנו ממעוז, לפני  22 שנה, היית מודאג מאד. חששת שיינתק הקשר המשפחתי שנבנה בינינו. אורית הבטיחה לך אז – שאנו נישאר המשפחה שלך גם בקרית טבעון, ושאתה חלק מהמשפחה שלנו

ואכן, היית חלק מהמשפחה הקטנה והרחבה:  בכל סוף שבוע, הגעת לארוחת ערב שבת, להדלקת הנרות וברכת ה"לחיים". נהגת להישאר אצלנו עד מוצאי שבת, לקרוא ספר שאורית דאגה שיעמוד לרשותך, לצאת אתנו לטיול או ולכל פעילות משפחתית. כל יומולדת משפחתי חגגנו יחד, בכל חג היית עמנו בטבעון או במצוק עורבים. בשיחות בביתנו, סביב השולחן, היית תמיד המומחה בעניינים חשובים ביותר:  איך לטפל ברכב הישן שהחזקנו, איך להבין ולסייע לכלבה שגידלנו ולגורים שלה, באיזה דבק להשתמש לצרכים השונים, ועוד

והנה, ראובן מוקף בילדים ובנכדים, מאושר, ואלו קוראים "סבא ראובן!" ואתה עונה בשמחה. היית לנו סבא, סבא לכל דבר ועניין. ואכן, לקחת את תפקיד הסבא ברצינות רבה

לקראת גיל  80,  לפני יותר מארבע שנים, ארגנה אורית יומולדת משפחתי גדול לכבודך. ערכנו את היומולדת שלך בסחנה. המשפחה שלך  כ ו ל ה  הוזמנה וגם הגיעה בשמחה

אילון ואודליה וילדיהם, בת חן ודודו וגלי, לילך ועומר וילדיהם, יורם ומירית וילדיהם, דקלה ויובל, מירי 'הקטנה' ומירי 'הגדולה', יענקלה וחגית, חיה יעקוב אורי ונמרוד, דרורה וחנוך, וכל הצעירים! היית מאושר:  מוקף בבני הדודים ומשפחותיהם, מוקף בילדים ובנכדים 

אורית נשאה דברי ברכה חמים ומרגשים וכך גם יעקב גביש, ואחריהם כל בני המשפחה ברכו אותך בהגיעך לגבורות: מי בדברים כתובים מן הדף, מי בברכה שבעל פה, ומי בנשיקה על הלחי!  היית מאושר. אלבום התמונות הדיגיטלי מהאירוע – נשמר בביתך עד היום הזה בשמחה ובהתרגשות רבה

בשנים האחרונות רצית להיכנס לעולם המחשב – וחששת מאוד מהטכנולוגיה החדשנית הזו... מה, אני איש מחשבים?   איך אוכל לתפעל את המחשב? אורית סייעה לך בהדרכה צמודה, בכל התוכנות שרצית להכיר. והנה, אתה הולך ומשתלט על המחשב באופן מרשים, יותר מרבים אחרים בני גילך. לא פעם, בערב שבת כאשר הגעת אלינו לבילוי סוף השבוע, נהגת להביא עמך את המחשב הנייד, כדי לשבת שעות עם אורית או יורם או דקלה או יובל, וללבן איזו שאלה בתוכנת הדואר האלקטרוני או משהו במערכת ההפעלה של המחשב; באקסל – כי יש להכין לכל קלנועית עמוד משלה וגם לראות את התמונה הכללית של הטיפולים בכל הקלנועיות

תמיד היית בריא יותר מכולם:  מסרב לקחת תרופות, חזק, חקלאי בנשמתך, רפתן, קיבוצניק. האמנו שתתגבר על הפציעה הקשה שנפצעת בתאונת הדרכים לפני כשלושה שבועות. גם הרופאים ברמב"ם סברו שאתה הולך ומחלים ושלחו אותך לבית חולים שיקומי – להמשך תהליך השיקום. אך, המצב הבריאותי החמיר, והועברת חזרה לרמב"ם

 קשה לנו לעקל את מותך, ראובן. הטלפון היומי אליך ... פתאום כבר אין למי ... מוזר וכואב להתחיל ערב שבת – כאשר מקומך בשולחן ריק. אנו חושבים בלבנו, הנה מתקרבת השעה שבע, עוד רגע ראובן ייכנס

ראובן שלנו, נוח בשלום באדמת מעוז חיים שכל כך אהבת

ואנו נתגעגע אליך מטבעון, מרם-און, מחו"ל, מעין זיוון  ומכל בתי המשפחה

אוהבים אותך – אורית ועמוס

ובני המשפחה

לזכר ראובן

את ראובן פגשתי לראשונה כשנכנסתי לעבודה ברפת. אנחנו עדיין בעידן טרום מכון החליבה. החליבה התבצעה בסככה שהייתה ממוקמת איפה שהיום מחסן חומרי גלם של פולירז. היינו מביאים קבוצות של 30 פרות מהסככה ואז חולבים אותן ב- 3 כדי חלב של 20 ליטר, כל פעם 3 פרות. ראובן לימד אותי בסבלנות רבה, איך לנקות את העטין, איך להרכיב את גביעי החליבה, איך לראות שהפרה גמרה להיחלב, אחר-כך להעביר את הכד לקצה שורת הפרות לרוקן אותו ולעבור לפרה הבאה. לנקות את תעלת הזבל שמאחורי הפרות, לחלק תערובת לכל פרה את הכמות שמגיעה לה. ראובן הכיר לי את מערכת החשמל, האוויר, משאבת הוואקום, עבודה עם צינורות לסוגיהם ועוד. הייתה לו טביעת עין טובה לראות כל פרט ולהבחין שפרה מרגישה לא טוב, ואני לומד ממנו את כל התורה. כמוני היו עוד נערים שנכנסו והשתלבו בעבודה, ואת כולנו הוא לימד ותמיד באהבה גדולה, לפרות ולנו. היה לו "טאצ' " (תחושה) ותבונת כפיים מעולה, אותן השתדל להנחיל לכולנו.

 ראובן לימד אותי לנסוע רוורס עם עגלה רתומה לסוס, ובהמשך גם לנהוג בטרקטור. עם שובי מהצבא הקמנו את מכון החליבה שקיים עד היום, היה גם משרד שבו אכלנו ארוחות בוקר משותפות כשראובן מנצח על כל הטקס

חלפו שנים, ראובן עבר לעבודה ב"און" חברת ההזרעה והיה מגיע אלינו לרפת ושוב כל יום הייתה לנו שעה משותפת. הכרתי את ראובן גם כשכן לבניין בשכונת האקדמאים ואח"כ כשכן בשכונת מעיין. גם לכלבים הייתה לו אהבה עזה. טוב הלב שלו היה מורגש בכל מגע שלו עם הסביבה

 חסרונו יורגש אצלי תמיד

יהושע טל

תולדות חייו של ראובן

ראיון עם ראובן  26.4.2012

ראובן: עזבנו את דנציג ב- 1.9.1939 . עד שהגעתי למעוז לקח בערך שלושה חודשים

תקופת בית הספר היסודי

כשהגעתי למעוז נכנסתי לכתה ב'. קצת אחרי תחילת השנה. הייתי בן 7

ההורים שלי גרו בצריף הרכבת. בחדר שרוחבו 2 מטר ואורכו 5 מטר בערך. היו בצריף היו כמה חדרים. אנחנו גרנו בחדר המערבי. משפחת רובינפלד שגרו בחדר המזרחי הוסיפו חדר שהיה בנוי מבוץ, באותה שיטה של הארמונות. הצריף שימש אחר-כך כמועדון השלחין, שם שתו קפה בבוקר, בארבע בבוקר. בבוץ של אז ובחושך של אז זה היה רחוק מהמרכז של המשק, שהיה על-יד מגדל המים. מהמגדל לחדר שלנו היו בערך 300 מטר

הכתה שלי הייתה בבנין של מרפסת וארבעה חדרים: שני חדרים חוברו ושימשו לכתה, שני חדרים שימשו לשינה. אני לא זוכר איפה אכלנו. היינו שבעה ילדים

הבגדים שלי היו מסומנים: בי"ס 1

המטפלת שלנו העירה אותנו בבוקר. היה קשה לה להוציא אותנו מהמיטות. אז היא פעם באה וסיפרה שפֶּצֶ'מֶנְיָה  [הסוסה] המליטה. (פֶּצֶ'מֶנְיָה הייתה סוסת הרכיבה המכובדת ביותר. רכבו עליה שומרי השדות)  אנחנו רצנו לאורווה וחזרנו ואמרנו לה שהיא שקרנית. היא עצמה סיפרה לי את הסיפור הזה [הרבה שנים מאוחר יותר], כשהיא הייתה בבית חולים ואני לקחתי את אמא שלי לבקר אותה. אחרי זה הייתה עבודת בית. היינו צריכים לשטוף את החדרים, ואחרי זה היה שיעור – לפני ארוחת בוקר. ואז למדנו עד הצהרים. היו תורנויות: היו עוזרים בהבאת האוכל ממטבח ילדים. הבניין ששימש מטבח ילדים נבנה במיוחד למטרה זו. אחר-כך המון שנים הוא שימש לספריית החברים, עד שהיא עברה לבית יבנאלי. אחרי ארוחת צהרים התקלחנו ועשינו הפסקת צהרים עד שלוש או ארבע, והיה צריך לקרוא או לישון במיטות. את האוכל סחבנו בידיים, עדין לא היה עגלון חצר. ואז היינו מסתובבים בקיבוץ: עוזרים וסתם. וגם הולכים לחדרי ההורים. הלכנו לאורווה: רוכבים על הסוסים, מקררים אותם

בחופש הגדול היינו גם רוחצים את הסוסים, מוציאים את הזבל עם קלשונים, מפזרים קש נקי – מנקים את האורווה. אריה בן-משה היה אורוותן – האחראי על הסוסים באורווה. היו עשרה סוסים באורווה

כולנו אהבנו להיות באורווה, רפי הופ היה הולך יותר לטרקטורים. אמא של רפי הייתה חד הורית, בסדום היא מצאה מישהו שהיה קטרצ'יק, נהג קטר. היא עזבה אתו למושבה הגרמנית בחיפה. רפי נשאר במעוז ואומץ על-ידי משפחת יפה

הכתה הראשונה שלי, זה הבית שמשמש היום להנהלת חשבונות. והכיור שהם שוטפים בו את כוסות הקפה זה אותו כיור שבו אנחנו צחצחנו שיניים. בחדר השינה שלי היו שלוש או ארבע מיטות, אני לא זוכר בדיוק. המיטות היו מברזל, לכל מיטה היה סידור לתלות את הכילה. הייתה תורנות שלפני שירד הערב היה צריך לרסס את חדר השינה בפליט ולסגור את הכילות ולהכניס את הקצוות שלמטה מתחת למזרן כדי שלא נעקץ מהיתושים. בערבים אחרי שקיעת השמש היינו חייבים ללבוש בגדים ארוכים. בעיקר בקיץ למרות שמאד חם במעוז. היה רופא שקראו לו ד"ר קונן, שגר במעוז, ואם הוא היה תופס ילד שלא הקפיד – הוא היה כועס עליו נורא. הוא היה הרופא של כמה קיבוצים וכל פעם כשמישהו היה טיפה חולה לקחו לו דם מהאצבע לבדיקה. חיפשו קדחת. הוא היה מסתכל במיקרוסקופ שלו, הוא ידע לצבוע ולמצוא את הקדחת. בכתה שלנו אף אחד לא חלה בקדחת. אני לא יודע לגבי המבוגרים. אני חושב שבכל בית הספר אף אחד לא נדבק

בכיתה היו שלחנות עם מכסה שמתרומם. לכל אחד היה מקום קבוע, ושם יכולתי לשים דברים אישיים. המשטח שעליו אפשר לכתוב הוא התרומם ומתחתיו היה תא גדול. היו לי מחברות, עפרון ועט נובע שלי וקסת דיו ועט נוצה. ואני התלכלכתי מהדיו. הכתה לא סיפקה לי את העט נובע, ההורים קנו לי

בחדר הכתה היה לוח, הייתה מפה של ארץ ישראל תלויה על-יד הלוח. באותה תקופה הקפידו לכתוב את התאריך העברי כל יום על הלוח. אני זוכר שקנו סט מפות של כל העולם. רכישה לכל בית הספר. מדי פעם תלו מפה כזו בכתה. המורים שמחו על הרכישה הזו. הם דברו עליה הרבה. למדו אותנו חשבון, לכתוב ולקרוא. היו עושים לנו מדי פעם הכתבות, שכולם שנאו ואני אולי יותר מכולם. למדנו ריתמיקה עם תמר יפה: תַפַטֶפֶה ( ♫ ), והיא נגנה על פסנתר. הכל היה בחדר הכתה שלנו. בכתה היה פסנתר, שכמה בנות למדו עליו, וכל היום היה רעש בכתה. מאף אחת מהן לא יצאה פסנתרנית מדופלמת. היו שיעורי זימרה עם נעמי אורן, והיא הייתה גם מורה של מחזור ב'. לימדו אותנו די טוב. למשל בפיזיקה יש לי תפיסה די טובה. למדנו פיזיקה עם דודו. דודו לימד אותנו הכל. בגיל יותר מבוגר המורה שלנו היה יצחק'לה

באחד הימים לאחר טיול בוקר, אולי בהפסקת עשר. רפי חזר מטיול הבוקר שלו וסיפר שבא אוטו מאַסְלוּז' (המקום שבו קם קיבוץ רביבים), כדי לשאול מַאֲרֶג, זו מכונה שעושה ערוגות. באותו הרגע שדודו (המורה שלנו) שמע את זה, אז רבע שעה אחרי זה כל הכתה כולל המטפלת הייתה נעולה נעלים עם תרמילים ומוכנה במוסך ליציאה לטיול לרביבים. אני זוכר שהייתה שם מערה וארחו אותנו יפה ועשו לנו קפה כמו שעושים הבדואים. יום אחד נסענו לשם, יום אחד הם עבדו עם המַאֲרֶג ויום אחד חזרנו. טיילנו שם והסבירו לנו על החקלאות ועל הניסיונות שלהם איך לגדל עצים, איך לנצל את הטיפונת גשם שיש שם. לא היו שם ילדים. הם היו גרעין שהיה פעם במעוז ולכן הם באו למעוז. עמוס פלטי היה מהגרעין הזה ונשאר במעוז

עזרא כדורי החליף את המורה הקבוע שלנו למספר שבועות. הוא לקח קוצים והיינו עושים אתו מלחמות. והיינו עושים אתו המון טיולים. טילנו בסביבת מעוז, בעמק. בכתה אני לא זוכר מה הוא לימד אותנו. הוא סיפר לנו על השליחות שלו לעירק יחד עם שמריה גוטמן ומלכה רופא. הרגשנו אתו הזדהות מלאה. הם ארגנו את העלייה של היהודים מעירק

ראובן עבד בחברת "און" כ- 22 שנה

מארכיון מעוז חיים ראובן והוריו

מכתבים

חגיגת יום הולדת 80 לראובן בסחנה